סמכות הורית: ההיית או חלמתי חלום? – לימור עברון גילת

לאחרונה, סיפר לי בני הצעיר עילי, לא זוכרת בדיוק באיזה הקשר, שפעם מזמן, כשהיה בבית הספר היסודי, היה אמור לצאת לטיול ביום שלמחרת. הבית שלנו היה אמנם בריא להחריד, אבל נהגתי לקנות לילדים שוקו ומעט ממתקים לטיולים. ערב הטיול ועילי מספר לי, שהתחיל לחפור שהוא רוצה לשתות את השוקו, שמבחינתו, המתין לו בסבלנות במגירת מוצרי החלב, עכשיו. בלילה.

לא הסכמתי ואז החל עילי, כך סיפר, במסכת חפירות מדוע ולמה הוא חייב עכשיו את השוקו ולא מחר בטיול. ״ואז״ הוא מתאר, בעודי מזיעה בקרקפת כשאני ממשיכה לשמוע.. ״פתחת את בקבוק השוקו ושפכת את כולו לכיור״. ״וואי״, אמרתי לעילי, ״הייתי פסיכופטית לתפארת מדינת ישראל..״

״בכלל לא״, ענה לי עילי והביט בי בעיניים מרצינות כמו שרק הוא יודע. ״הראית לי שיש גבול, שאת לא מוכנה לספוג הכל ובכל מחיר. ולמדתי מזה המון״. אני לא זכרתי את הסיפור ואישית היום, התגובה שלי נראתה לי די קיצונית, אבל מצד שני הייתי מאושרת שזה מה שלקח עילי איתו מהתקרית.בעיני, המלאכה הכי קשה ביקום – היא לגדל ילדים. עבודה אינסופית, לא תמיד כייפית, טענות, מענות, חוצפנויות, להמשיך? וכל זאת – ללא שכר נראה לעין ותכלס? הלקוחות לא תמיד מרוצים..כאמא מזה 23 וקצת שנים, תנו לי להעניק לכם את שני הסנט שלי לגבי הורות וסמכות הורית. פעם, הטייטל אמא או אבא – הספיק. הכל היה ברור, היה כבוד, אם הגיע או לא הגיע. ואז שנות השישים וחופש ואהבה ושיוויון וההורים לאט לאט הפכו לסוג של חברים. וזה לא עבד. מחקרים הראו שילדים שגדלו בבתים בהם לא נכחה כלל סמכות הורית, הראו נתונים נמוכים ב-איך אקרא לזה? להסתדר בחיים (השכלה, מציאת בני זוג, יכולת התפרנסות ועוד).נתונים אף פחותים מאלה – קיבלו הילדים שגדלו בבתים ללא מעורבות הורית בחיי הילד כלל. בזמן הקורונה האחרון, הנוכחות הצמודה הכפויה, הציפה, ממה שאני רואה בקליניקה, בורות ושקעים ביחסי הורים וילדים, דברים שבזמנים רגילים, מטואטאים מתחת לשטיח השיגרה המכביד.הורים רבים מתלוננים כי הילדה או הילד אינם מכבדים אותם. ובכן, מתוך נקודת הנחה שההילה ההורית ששלטה בעבר ונתנה קרדיט בלתי מוגבל למגזר ההורים – נגוזה – כבוד צריך להרוויח.
ועוד שאלה: האם אתם מקפידים לכבד את הצאצא הפרטי?
הבכות בפומבי, ביקורת מצמיתה (אחת הגרועות!), לעג לנסיונות שונים, דאגה שגובלת בחנק, אי כיבוד הזמן או מקום השהייה (דבר אלמנטרי כמו לדפוק בדלת לפני שנכנסים לחדר בו נמצאים הילדים) ועוד ועוד.

המשוואה היום לפחות לדעתי, הינה כבוד תמורת כבוד. וזה חייב להיות הדדי. שותפות מגיל צעירמכירים את האירועים האלה, בהם כל מתארח מביא משהו שהכין על מנת לסייע למארחת? אז ככה טוב לעשות בבית. לא ייתכן ששני הורים, או אחת, או שתי אימהות, יתרוצצו לפרנס ולבשל ולנקות ולכבס ולקפל ולשים טיפה עין על הילדים שלא יישמטו להם ושכחנו את ההסעות… בעוד הנסיכים והנסיכות ספונים להם בחדריהם מול מסכים חלולים, לפעמים גם מלאים טענות כרימון… למה ציינתי את ענין המסיבות ושכל אחד מביא משהו? כי אז יש אכפתיות, וסובלנות, ומגיעים בראש שיתופי. כל בן משפחה חייב לתרום משהו להנעת הדבר הזה שקרוי משפחה ודורש כל כך הרבה השקעה ועבודה. כמובן שזה לא יכול להיות סימטרי ושווה וכנראה שההורים יעשו יותר, אבל עזרה מחוייבת ומגיל צעיר. מצד ההורים, אני ממליצה להכניס לעניין טיפה כיף, כמו מוסיקה ברקע לפי טעמם של הילדים, או אם כולם מנקים יחד את הבית וחוסכים תשלום למנקה, אפשר אולי לצ׳פר באיזה אוכל כייפי מוזמן מבחוץ או טוב מכך – מבושל יחד בבית (עם התארגנות של קניות מראש כמובן). 

כמה ממחבלי החלת הסמכות ההורית או בעברית: ה – Big No No

בטיפול משפחתי, ישנו מושג בסיסי: I.P Identified Patient
מה זה אומר, המטופל המזוהה? הוא זה שמניף את דגל הבעייתיות. המורד, המסתבך או לחליפין המסתגר והמדאיג. הנטיה הראשונית הינה לתייג אותו במשפחה כ׳בעייתי׳, להשוות אותו לאחיו הטובים.. איזה טעות… מטבע הדברים, דמו טיפה מותר במשפחה, כנראה שהוא יהיה השעיר לעזאזל, בעוד ההסתכלות אמורה להיות שונה לחלוטין. ההתנהגות של המטופל המזוהה אמורה להביא ל – wake up call למשפחה כולה. הוא נושא הצלב ומשלם המחיר הכי גדול. לא ייתכן שייענש כפליים. אם מי מבני הבית, הורים כילדים, עוברים תקופה קשה. יותר נזקקים לתשומת לב, אולי טיפה יותר מעצבנים. עצרו, חבקו, אל תיפלו לבור הנורא של סימונו והוקעתו. אולי תיעזרו באיש מקצוע שזוהי התמחותו. במשפחות בהן ישנו ילד מסויים שדורש יותר, בבקשה אל תשכחו את האחרים. הכי מדאיגים אותי הילדים הטובים האלה שתמיד נכונים לעזרה, בדרך כלל אלה גם ייטו לדלקות גרון בשרשרת בילדות (כי מה שהם רוצים לומר תקוע להם בגרון ומחולל כאב וצער) אני דווקא מעודדת אותם, בידיעת ושיתוף ההורים כמובן, קצת למרוד. לא תמיד להיות הטובים והמרצים. כשמחמאות יוצאות מפרופורציהישנה נטיה, בעיקר בישראל לדעתי, להאדיר את הילדים עד בלי די. ציור מהגן? לפחות פיקאסו, חיבור בבית הספר? פוליצר בדרך… חשוב כמובן לעודד ולשבח ולמצוא מצוינויות של הילדים ולפתח אותן מאד. אבל מחמאות, על מנת שיתקבלו, אמורות להיות מותאמות מציאות. כי אם לא, ההורה מאבד מהימנות ובנוסף, המפגש עם העולם האמיתי, משאיר אותם הלומים ומבויישים.תחמיאו על דברים אמיתיים ואם יצא לא מוצלח, אז לא להטיח את זה בפנים. אפשר להתעצב עם הילד על חוסר ההצלחה ולעודד נניח, לנסות שוב, אולי עם מעט תמיכה שלכם. מעט.ולמילת המילים שדיבור על הורות באשר הוא – לא יכול בלעדיה: גבולות.

הילדים חייבים להבין שמאחורי התארים המפוארים אמא ואבא (באיזה מסגרת בה תבחרו), ישנם אנשים. עם רצונות וכמיהות ואכזבות ושמחות. גם להם חשובה מילה טובה. גם לכוח שלהם, הפיסי וגם הריגשי, יש קווים אדומים וירוקים ועוד כל מיני צבעים. 

מצד שני אמר מישהו חכם: pick your battles. לא על כל סוגיה שווה לעלות על בריקדות.בקיצור – בקרוב הסרט: הורות – לא מה שחשבתי….  לסיכום: ילדים חייבים לדעת שיש בעל-בית בבית. הם טיפה משתגעים אם הכוח עובר בלעדית אליהם.כבוד הדדי חייב לשרור, לתשומת לב ההורים.אם מי מבני הבית טיפה נשמט, באחריות המשפחה לאחוז בו ולא לאבדו.מטלות הבית מתחלקות בין כל מי שגר בתוכו, בהתאם לגיל ולמסוגלות.באחריות כל מי שחולק קורת גג, לדאוג שהאווירה בבית, בדרך כלל, תהיה מיטיבה ותומכת.גם בזמנים רגילים לא פשוט להחיל את כל הנ״ל בבתים, קל וחומר כשכולנו מרוטים בדרגות מריטות שונות עקב המתרחש בארץ ובעולם. מצד שני, אולי זאת תהיה פעולת הסחה מבורכת….