שושנת יריחו (לישמניה)

בשנים האחרונות, כנראה שבעיקבות הבנייה המואצת, התרבו האיזורים והמקרים בהם נעקצו אנשים על ידי זבובת החול – נשאית הפרזיט.
אחת התופעות הפחות כיפיות למראה ולטיפול.
העקיצות הופכות תוך שבועות (לפעמים פחות, לפעמים הרבה יותר), לכיבים ססגוניים ומכאיבים, עקשים לטיפול.
ויש גם סיפור
אחי עבד לאחר שחרורו מהצבא, באחד המושבים בדרום. יום אחד חזר, חולה ממש. בית חולים. בידוד, היסטריה… אנטיביוטיקה לוריד. חוסר אונים מוחלט, בבית החולים וגם במשפחה.
אבי התקשר להתייעץ עם כנראה הנטורופט הראשון בארץ שעבד על פי פרוטוקולים של הרמב״ם.
רב (ר׳ בצרה) ויזל, שסבר, על פי התיאור, שמדובר בעקיצה של זבובת החול. מחלה בשם לישמניה.
׳קח קליפת עץ ברוש, תרתיח זמן רב, תצמצם, שים בבקבוק טפי ותטפטף ישירות על הפצע׳. אבי הממושמע עשה כדבריו. היינו בחדר שלושה: אחי (ישן), אבי ואני. בלי רשות (כהרגלו…) טיפטף אבי כמה זרזיפים ותוך שניות, סילון של, סליחה על התיאור הפלסטי.. מוגלה, פרץ ותהליך ההחלמה החל.
אז מה בעצם היא התופעה ששמה הוא שושנת יריחו, או לישמניה?
זה בעצם טפיל שמחפש מקום לשהות בו. מכרסמים, כלבים לעיתים, הוא אינו בוחל גם בבני אדם. הכל טוב ויפה, רק שזבובת החול, בבואה לינוק דם, לצרכיה היא… מעבירה את הטפיל והוא עושה במארח, שפטים (עקיצות שהופכות לכיבים). ההחלמה עלולה לקחת גם יותר משנה.
הטיפול הקונבנציונלי כולל משחות לא פשוטות בכלל וגם זריקה אל תוך הנגעים.
אני סברתי שיש דרך אחרת להתמודד עם הטפיל המאוס.
בגלל השלבים הרבים והארוכים של התפתחות המחלה, האינטואיציה שלי אמרה שיש טיפול ייעודי שיתאים לכל שלב.
בהתחלה, הכל סגור, עקיצה שאינה עוברת, כאן נחוץ טיפול מהסוג שאחי עבר, פתיחת העקיצה (עם צמחים ושמנים, לא בדרך כירורגית כלשהי) על מנת להגיע פיסית לטפיל שמקופסל לו שם וזומם להשתקע בדיור מוגן וארוך טווח….
השלב השני, לחסל אותו, עכשיו כאשר הוא חשוף, זה הזמן.
תרסיס חיצוני, צמחים בבליעה על מנת להחליש אותו גם סיסטמית. בין הצמחים שמרחיקים טפילים: לענות לסוגיהן, אגוז שחור, בלזאם ירושלמי.
וכאשר רואים נסיגה ועצירה בהתלהבות שלו להעמיק ולהרחיב את נגע העקיצה,
מגיע השלב השלישי.
שיקום הרקמה ומניעת צלקות.
ליתר ביטחון, גם בשלב הזה אני מעדיפה לשלב שמנים נוגדי פרזיטים, כך שאם התפלק לו שם עוד איזה אחד, שימות לו….

טיפול לא קצר, אבל מועיל וזז יחד עם המחלה.
ישנם שני סוגים של לישמניה. אחד קל יותר מסוג מייג׳ור והשני יותר מסובך מסוג טרופיקה. יש גם לישמניה באיברים פנימיים, שרק אלוהים ישמור.
ואיך מתגוננים בפני זבובת החול האיומה, נשאית הטפיל?
ראשית, ישנה ברשת מפה בה מצויין היכן האיזורים המועדים לפגיעה. בעבר זה היה בעיקר בדרום, כיום ישנם מוקדים גם במרכז ובצפון.
שנית, ביגוד ארוך. קיץ וחורף. הזבובה מחבבת את שעות הערב. היא פועלת בשקט. כך שלא ניתן אפילו לזהות ולהתגונן.
הביגוד הארוך אמור לתת מענה.
דוחי יתושים יהיו חיוניים. רצוי טבעיים, רצוי בעלי זיקה ספציפית לזבובות החול, למרות שאף בעל מקצוע, אחראי ככל שיהיה, לא יוכל להבטיח הגנה מושלמת של 100% מפני עקיצתן.
ואם מתעקשים לישון בחוץ, תעדיפו כילה ו תדמיינו שאתם מבית המלוכה הבריטי (לא שכזה כיף שם לאחרונה…) הייתי מנערת היטב לפני, שלא תילכד שם בטעות איזה אחת, שוחרת דם ומדון…
אבחון מוקדם גם הוא יסייע וייתכן שיימנע את התפתחות הכיבים האיומים.
מבחינת תזונה, טפילים שונאים מאכלים בעלי ריח וטעם עז כגון בצל חי, שום חי, עלים ירוקים נוסח רוקט, בזיליקום, תבלינים כמו הל, קינמון, ציפורן, אניס.

מתכון:

חליטה דוחת טפילים (גם תולעים)
משתתפים:
חופן עלי שיבה
חופן עלי בזיליקום
חופן עלי מרווה
כמה כוכבי אניס
כמה מסמרי ציפורן
המתקה? אין
כמו יתר הטפילים שבחיינו, גם הם אוהבים בטלה…. וסוכר…
מכניסים את העלים והתבלינים לקומקום, מוסיפים מים רותחים, ממתינים רבע שעה ושותים לאט לאט.