משפחת גילת עולה על גלגלים
מאת לימור עברון גילת,
הסיפור שלנו מתחיל סביב דף צהוב, בלתי חשוד שהביא הביתה בני עילי מעט לאחר תחילת שנת הלימודים.
‘אמא, החלטתי – אני רוצה ללמוד לרכב על אופניים’. לבי פסק לפעום.
לא אמרתי דבר.
צל כבד רובץ על משפחתי. ילדי אינם יודעים לרכב על אופניים. זאת אינה אשמתם, אלא אך ורק אשמתי. לזכותי עלי לציין, עבור אלה מאיתנו שאינם מעודכנים: אני נצר למשפחה בעלת סף חרדה נמוך, עד בלתי קיים, או בעברית – בכל פעם שחזרנו, אחי יניב ואני, אפילו מיום רגיל בבית הספר, אמי נשקה אותנו כאילו היינו טוטפת על המצח, ולו בגין העובדה ששרדנו ושבנו מהכפור…
מדי פעם נהגו לצייץ ציוצים בלתי מחייבים שהם מעוניינים, אבל אני, בשומעי על תאונות, פציעות ובתי חולים, ניסיתי כמיטב יכולתי לחפף את כל הנושא.
הפעם – כבר לא יכולתי. עילי אמר Loud & clear את דברו.
האמת היא שמאז שעברנו לזיכרון לפני מעט יותר מארבע שנים, פלירטטנו, בעלי ואני עם הפנטזיה שנרכב כולנו על אופניים, אבל אתם יודעים… החיים שייטו אותנו ולא אפשרו את ההצטלבות.
לפני כשנתיים, השתתפנו בסבב”ה, המפגן המרגש בסוכות, שהפך למסורת, לזכרו של מורן ורדי ז”ל, כהולכי רגל.
צפיתי שם במשפחות שלמות שרכובות על אופניים ואמרתי לעצמי – בחיים זה לא יקרה לך. ילד בן 6 חלף על פני בירידה מסוכנת ותלולה ואני הסתכלתי באימה מסביב לראות היכן הוריו על מנת להפנותם לטיפולו המסור של יצחק קדמן, מזלם של ההורים שפשוט לא היו באיזור…. זיעה קרה שטפה אותי, אבל איכשהו כן הצלחתי להבין, שהבעיה היא שלי.
בעלי, יש לציין, חזר ואמר – זה ייקח זמן, אבל בסוף – זה יהיה.
התקשרתי לרם דיבון, האחד והיחיד והסברתי לו את הרגישות.
הוא ניסה להרגיע אותי ו… יצאנו לדרך. עידן בתי, החליטה שגם היא מעוניינת בכישור הבסיסי הזה של החיים.
בשיעור השני של עידן, התקשר אלי רם מתוך השיעור עצמו ואמר לי: בואי לראות את עידן רוכבת. הגעתי וצפיתי מרחוק. אכן בתי הבכורה – רוכבת ללא עזרה על אופניים. ישבתי במכונית ופרצתי בבכי קורע לב. על החנק, החרדות והסגירות שלי שהשפיעו כך על ילדי.
עילי, בשיעור השלישי כבר רכב. כבר הייתי מתורגלת כך שרק מספר דמעות שמנמנות, ייצוגיות טפטפו להן במורד לחיי. הייתי מאושרת.
כל זאת קרה ביום רביעי שלפני יום כיפור, שחל השנה ביום שישי.
עילי שייך לחבורת בנים שרוכבים על אופניים מזה שנים. לא פעם נאלץ לוותר על פעילויות בגלל היותו בלתי רוכב.
שעון בלתי נראה, אך נשמע – החל את תקתוקו, מה יהיה ביום כיפור…
קנינו לעילי אופניים, קסדה ושאר גדג’טס להשלמת הלוק המגניב והשעון ברקע: טיק טק מתקתק ונוקף את דקותיו.
ביום שישי בערב, הלכנו ברגל אל חברתי ליאורה גולדנברג שטרן, הילדים, מבחינתם כבר הסכימו לעבור ולגור אצלה.
חזרנו ועילי, שאינו שוכח אף הבטחה שהבטיחו לו, טען ובצדק שהבטחתי לו לעזור לו להתאמן ברכיבה.
עילי החל לרכב, הלוך ושוב ברחוב בו אנו גרים. בשלב מסוים התעייפתי מלעמוד, הבאתי מהבית שני כסאות ים, הצבתי אותם כאחר כבוד על המדרכה והתיישבנו לנו, בעלי ואני בעודנו צופים בעילי שרוכש לו את המיומנויות הבסיסיות שאמורות היו להיות שלו מזה ימים ימימה.
למחרת בבוקר, יום כיפור, חשתי את עילי באי שקט. הוא התייעץ אתי: ‘מה דעתך אמא, לדבר עם החברים? לרכב איתם?’
בלב צרחתי: נראה לך? אתה רוכב יומיים, אולי 5 שעות נטו והם, כבר שנים, עושים סוג של Down hill בירידות המטורפות של זיכרון, אבל בכוחות על, נשכתי את השפתיים ואמרתי לו בקול הכי פחות רועד שיכולתי לגייס: אתה תחליט.
הרגשתי את החשש שלו.
הוא חייג ליואב והשיג אותו בסלולרי.
‘תראה יואב’, כך אמר, ‘אני למדתי לפני יומיים לרכב על אופניים, נראה לך שאני אצליח להשתלב איתכם? אני לא אאט אתכם?’ יואב אמר לו שהוא מתייעץ עם החברים. אמיר ניהל את המו”מ והרגיע את עילי. הם אמרו לו להגיע לבית ספר ניל”י רבע שעה מאוחר יותר.
לא שיתפתי את עילי במה שהתחולל בנפשי. ארזתי לו כריך, שתייה, פלפון ויצאנו לדרך.
הגענו לנקודת המפגש, אלכס, אבא של תומר, טען שהמושב של עילי נמוך מדי, סידר את זה וגם ניסה להרגיע אותי, בלי שום סיכוי. השארתי אותו לנפשו בתחושה שיש להורים שמעלים לאוטובוס את ילדם, לגיוס ביחידה קרבית….
הגעתי הביתה בפנים נפולות. בעלי ובתי, שהועילו להתעורר, (איפה הם היו כשרציתי להתייעץ איתם?) שאלו בקול מאשים ‘איפה עילי?’ ואני, שלא כהרגלי, בקול חלש עד מתעלף, עניתי: ‘רוכב עם חברים שלו’. שניהם כמעט חטפו התקף לב ואף לא הסתירו את דעתם עלי ועל חוסר האחריות אותה הפגנתי. ‘הוא רק התחיל לרכב, השתגעת’ ועוד פנינים נורו עלי, כאילו שלא יריתי את אותן היריות בעצמי, על עצמי.
‘תירגעו, אני לוקחת על עצמי את כל האחריות’ אמרתי בלב לא שלם וחיכיתי לטלפון שיקפיץ אותי לבית החולים הקרוב.
בשעה אחת בצהריים, דפיקות רמות בדלת, יואב. ‘זהו, קרה לו משהו’ הייתי משוכנעת. עילי הגיע מספר שניות אחריו. חיבקתי אותו כאילו היה מרקו שניפגש עם אמא. אף אחד לא טרח לעדכן אותי, שיש טקס מעבר בין בתי המשתתפים במסע, לתדלוק וקישוש מזון ושתייה. במזל (וכרגיל) היה אוכל, הושבתי אותם, הם אכלו, שתו ואף קיבלו לדרך חבילה של עוגיות בריאות אותן כולם בלי יוצא מהכלל אהבו (מתכון בהמשך).
עילי חזר בערב, משולהב, חבול מעט באזור הרגליים, טען שזה היה היום המאושר בחייו, סיפר שגיא ויואב חיכו ועזרו לו כשהיה צריך ובכלל, כולם, ממש לא נתנו לו להרגיש טירון, שהחמיאו לו שבתור מתחיל הוא היה ‘מאסטר’ ועף לו לסרט אצל חבר אחר.
אני, נשמתי לראשונה במלא תכולת הריאות שלי, באותו היום.
כמה ימים לאחר מכן, התייצבנו כולנו במצמן מרוץ בכרכור וקנינו לכולם אופניים, יש לציין שהם היו מקצועיים, נעימים והוגנים. כשניסיתי לעלות על האופניים אותם רצו לשדך לי, קצת התקשיתי. בעוד משפחתי צופה בי, קראתי בקול: זה כמו לרכב על אופניים ודהרתי לי אל האופק. נו טוב, לא ממש לאופק, לכביש הסמוך וחזרה, עניין של 50 מ’…
עניין שינוע האופניים ואיחסונם הינו משהו שיש לתת אליו את הדעת. חיפשנו מתקן שיצליח לשנע 4 זוגות אופניים. היה צריך להתקין וו גרירה ואז את המתקן עצמו.
עכשיו אנחנו מצוידים ומתורגלים.
לצורך סגירת המעגל, בשבת שלאחר סבב”ה השנה, הגענו למחצבה ועשינו את המסלול (כמעט כולו), כיוון שבאירוע עצמו לא היינו בארץ. זכרנו את מורן ורדי והתרגשנו.
בכל הזדמנות, אני מחפשת פעילויות שירחיקו אותנו מהמחשב והטלוויזיה הנוחים והממכרים. לאחרונה אפילו התחלנו לשחק פטנק במגרשים החדשים שליד בית ספר ניל”י. הרחקתי עד פרדסיה על מנת לקנות את הכדורים המיוחדים, רק בשביל להבין שבבובימה בזכרון יעקב, מוכרים אותם גם.
רכיבה על אופניים הינה דבר מצוין, פעילות גופנית נמרצת, מגבשת ומהנה.
רק תבטיחו לי שאתם שומרים על עצמכם ונזהרים…
מתכון: עוגיות טחינה בריאות
משתתפים:
כוס טחינה (רצוי מלאה – פי 8 סידן מהרגילה)
1/2- 3/4 כוס סוכר חום (כמה שפחות – יותר טוב)
כפית אבקת אפיה
2 ביצים
2 חופנים של אגוזים שונים קצוצים גס או דק לפי הטעם
גרד לימון – 2 כפיות
מעט קינמון
מעט גרד אגוז מוסקט
אופן ההכנה:
מערבבים את כל המשתתפים ויוצרים כדורים די קטנים,
מניחים על נייר אפיה ואופים בחום של 150 מעלות למשך כחצי שעה או עד שמזהיב מעט.